תה ואורז יש בסין, גורסת הממרה הנושנה והשחוקה, אך בעוד שעל חיבה סינית גורפת לאורז עוד ניתן להתווכח על סמך הגאוגרפיה ומנהגי המקום, על מסירות הסינים לתה אין ספק, וגם אם אופי הצריכה ומאפייניה נתונה לשינויים בשנים האחרונות, הרי שסין היא בהחלט עוד מעוז תה הדוק ומבוצר.
מאז הולדת תרבות התה בסין הקיסרית המוקדמת הספיק להפוך המשקה השמימי מתרופה מימית ומרה לנוזל מוקצף בוהק ומלוח, ומשם לחליטה המעודנת המוכרת לנו כיום, ונדמה שהוא משקף לא רק התפתחויות טכנולוגיות אלא גם נורמות חברתיות, רגישויות אסתטיות חדשות ואף אידיאלים דתיים של ממש.
סין מגלמת כמובן משחק ססגוני בין ריבוי לאחדות, ועל אף מרכזיותו של התה בתרבותה מזה אלף שנים לפחות, תרבות התה הסינית מכילה וריאציות מקומיות רבות, ואלה שזורות באקלים, בתרבות המזון ובמנהגי המקום כתלות בכל אזור ואזור.
מחוז יוננאן שבדרום מערב סין הוא ארץ התה במלוא מובן המילה, אבות הבר של עץ התה הגיעו במקורם ממדרונות דרום המחוז עטורי הערפל, ומהם התפשט סוד גידולו את לב התרבות הסינית שמצפון. ואם אמרתם תה יוננאני, -אמרתם פו אר. תה פו אר נקרא על שם אחת מנפות דרום מערב יוננאן המפורסם במטעי התה שבו. בניגוד לסוגי תה אחרים, הפו אר מגיע מזן עתיק של הקמליה הסינית, ולו עלים גדולים במיוחד. באופן מסורתי התה נדחס ל”עוגות” קשות כאבן כהכנה למסע יבשתי ארוך לצפון, והסטורית אף נסחר עם טיבט שמעבר להרים. בנוסף, בניגוד לסוגי תה אחרים, תה פו אר ניתן לאכסנה ארוכת שנים, ועוגות בנות עשרות שנים זוכות להערכה ולמחירים גבוהים במיוחד בשוק הסיני ובטאיוון. טעמו של הפו אר מריר ו”ירוק” בצעירותו, אף ככל שהוא מתיישן ,משנה החליטה את צבעה לכתום עמוק, וטעמה מתעדן ומתרכך.
השוק המתחדש של תה הפו אר הפך לתופעה של ממש, ושיבה לחיים של התעשייה לאחר שנות ה”יובש” של תקופת מאו הניעה מסחר ער ותחרותי מאוד, ושתית התה עצמו הפכה זירה לויכוחים לוהטים בדבר אזורי התה הטובים ביותר והדרך הנכונה ביותר ליישון ושתית פו אר כהלכתה, בביטוי ססגוני לשוק הצריכה הסיני העצום שצמח מאז רפורמות דנג שיאו פינג.
לא רחוק מיוננאן, בסצ’ואן הצפונית לה, נדמה שתרבות התה רגועה בהרבה. שותי תה ירוק מסורים, תושבי סצ’ואן, ובמיוחד אלה של בירתה העתיקה, צ’נגדו, רואים בשתית התה פולחן חברתי של ממש, ובמהלך רוב המאה ה-20 התקיימו בעיר מאות בתי תה, כמעט אחד בכל רחוב ורחוב. התה הסצ’ואני הנפוץ הוא כאמור תה ירוק, ובמיוחד מקובל זה המגיע מטרסות התה המסודרות של העיר יא’אן הנמצאת דרום מערבית לצ’נגדו, והאזור כולו נחשב למקור תה חשוב ביותר לא רק לבקעת סצ’ואן עצמה, אלא גם לאזורים הטיבטים שממערב. עם השתנות תרבות הבילוי והצריכה הסינית, תרבות התה הסצ’ואנית המסורתית נמצאת כיום בדעיכה. אך בטיול בצ’נגדו ובערים אחרות באזור עוד ניתן לפגוש בבתי תה נעימים המוצלים תחת ענפי ערבות בוכיות וללגום תה ירוק ומהביל מתוך קערת גאי וואן מסורתית, ולהרהר במשמעות הקיום מבעד מסך הרעש של קוביות המא ג’ונג המשקשקות סביבנו.
בהמשך מסע התה הקטן שלנו ובמעלה ההרים שממערב לצ’נגדו, נכנס לעולם שונה במהותו. התרבות הטיבטית, “שילוש קדוש” של עובדי אדמה, רועים ונזירים, קיימה את תרבותה בבידוד מסויים במשך מאות ואלפי שנים, ולמרות השינויים מרחיקי הלכת שחלו על התרבות הטיבטית ומוסדותיה במהלך המאה ה-20, תרבות התה הטיבטית עוד שרירה וקיימת, כמו מאשרת את הפתגם הטיבטי המסורתי: ” ניתן לחיות שלושה ימים ללא מזון, אך אף לא יום אחד ללא תה”. האגדה קושרת את מקור התה הטיבטי לתקופת שושלת טאנג של המאה השביעית ולצרור עלי תה שהגיעו לחצר הקיסר הטיבטי בידיה הענוגות של נסיכה סינית.
תהיה האמת ההסטורית כאשר תהיה, ברור כי התה הפך למוצר ייסוד בתרבות הטיבטית, והיה המצרך היחיד כמעט שטיבט לא יכלה לייצרו בעצמה או לייבאו ממקומות אחרים. התה הטיבטי, “לבנים” דחוסות בצבע שחור עמוק, הגיעו לטיבט הרחוקה על גבם של סבלים סצ’ואנים ועל גבי פרידות, ומעיירות הגבול של מערב סצ’ואן פוזרו ברחבי הרמה, במנזריה וכן נשלחו לבירת טיבט שבלהסה.
התה הטיבטי הוא משקה נחמה אמיתי, אידיאלי לאקלים קר, והוא נמהל בחלב יאק בתוספת מלח, אולי כזכר למתכוני התה העתיקים של שושלת טאנג הרחוקה. התה מוגש פעמים רבות כמצע למזון הטיבטי הבסיסי, קמח הצ’פמה (שעורת הרים), ואליו מתווספת פעמים רבות חמאת יאק, ואפילו פיסות בשר. אם כל זה נשמע לכם קשה לעיכול, אולי הדרך הנכונה להתייחס לתה הטיבטי המסורתי לא כתה העדין המוכר לנו, אלא כמעין מרק מזין המסייע להפיג את עייפות היום לאחר טיול ארוך ברמה הטיבטית, וכעזר לעיכול המנות הטיבטיות העשירות בשומן ומיני בצק שונים ומשונים, והוא חלק בלתי נפרד מאירוח טיבטי הנערך כהלכתו.
עוד במעלה הרמה הטיבטית, ולאורך דרכי המשי הנמתחות בשוליה, נגיע לבסוף לנאות המדבר של מחוז שינג’יאנג, הגדול בסין כולה, ולמעשה פיסה של מרכז אסיה ההסטורית שצורפה סופית לתחומי המדינה הסינית במהלך המאה ה-18. תושבי שינג’ינאג המקוריים, האויגורים, הם עם דובר לשון תורכית הקרובה לאוזבקית, ותרבותם העתיקה מושפעת מהמרחב האדיר שממערב לסין, כמו גם מעצם ישיבתם על אם דרך המשי ההסטורית. התרבות האויגורית המקורית היא תרבות אירוח שורשית, ועד השנים האחרות קשה היה להמנע מטיול בשינג’יאנג ללא הזמנות תכופות לכוסות תה נדיבות המלוות במיני אגוזים, צימוקים ופלחי מלון רעננים ומתוקים.
תרבות התה האויגורית היא חלק מנשמת המקום ומסורת המעוגנת בקצב החיים האיטי והנינוח האופייני לנאות המדבר של שינג’יאנג. העיר קשגר, כמו גם ערים אחרות לאורך אגן טארים כגון חותאן וירקנד שזורות בתי תה מסורתיים בהם מתכנסים בני העיר במיוחד לעת בוקר וערב לכוסות תה ירוק או שחור, ולכרסם לצידן את לחם הנאן המסורתי או כופתאות אפויות ולוהטות מן התנור.
תרבות התה של שינג’יאנג היא חלק בלתי נפרד מתקרבות המקום, ועל אף קשיי הטיול העכשווים במערב סין, יש עוד אפשרות להתארח בבתי תה בעיר קשגר ולחוות ולו מעט, מתרבות תה עתיקה השזורה עמוקות בהלכות דרך המשי.
בעוד שפוג’יאן נמצאת הרחק מן המסלול אותו תווינו, זה הנמתח מיוננאן שבדרום ועד שינג’אנג שבקצות מערב סין, אך מחוז פוג’יאן השוכן על חוף דרום מזרח סין, הוא בעל הסטורית תה ארוכה ורבת שנים. המחוז הוא שם דבר למספר רב של סוגי תה, אך המפורסם שבהם הוא ככל הנראה הטיה גואן יין.
טיה גואן יין הוא תה וו לונג (אולונג), כלומר כזה שעליו תססו ונתחמצנו לאורך זמן מוגבל בטרם אודו ויובשו.
האגדה מספרת כי מקור התה באיכר עני שחפץ לתקן את מקדש מט ליפול שגבל בשדותיו. בשל דלותו לא היה בידו של האיכר לעשות דבר, כל שכן לרכוש חומרי בניין או פועלים, לכן היה לוקח מטאטא ישן ומטאטא את הרחבה שלפני פסל הבודהיסטווה גואן יין עשוי הברזל שבמרכז המקדש. כך היה עושה במשך ימים רבים, עד שיום אחד נגלתה אליו גואן יין מלאת החמלה בלילה ורמזה לו שיגש לסף מערה קטנה שנחבאת בצל המקדש. הלך לו האיכר למערה ושם מצא נבט צמח תה צעיר. לקח האיכר את הנבט, טיפחו לעץ קטן וירוק עלווה, ומעליו החל להפיק תה. ארומת המשקה שנחלט מעלי התה לא דמה לשום סוג תה אחר בסין כולה. האיכר וחבריו יצרו יחורים מצמח התה הפלאי, וכך בא לעולם סוג התה שנחשב לאחד היקרים והיוקרתיים ביותר בסין, טיה (ברזל) גואן יין -התה של גואן יין של הברזל,(או אם תרצו “אלילת הברזל” בתרגום מאולץ). בעזרת העושר שנפל בחלקם, שיפצו האיכר ושכניו את המקדש והאזור כולו שפע שגשוג וחסד, עד עצם היום הזה. סיפור האגדה גם מדגים את הקשר המיוחד שבין מורשת התה בסין, לבין הדת הבודהיסטית שהשתמשה בתה ובגידולו כאמצעי רוחני לעידודו של תרגול רוחני, וכן לשם כנסה כלכלית למנזרים הרבים אשר עטרו בעבר את הרי סין. לא בכדי כונה התה על ידי כותב בן שושלת סונג את התה כ”יין הבודהא” בשקפו את הקשר האמיץ בין הבודהיזם הסיני לתרבות התה והאסתטיקה שלה.
אז בעזרת חסדי ישות בודהיסטית או לא, טיה גואן יין הוא באמת תה מצויין וניחוחו העמוק הוא שילוב של טונים עדינים של פריחה חמקמקה וארומה קלושה עשבית וחמה. לא בכדי התה הפוג’יאני המהולל הוא מן האהובים בסין, ובדרגות איכות גבוהות במיוחד הוא נמכר במחירי עתק, ובמיוחד הוא חביב על סוחרים ממולחים באיזור מזרח סין העושים בחנותיהם שימוש בערכות ושולחנות תה מועצבים בקפדנות לשם ניהול מחושב של אומנות הפיתוי העיסקי.
תרבות התה הסינית ניצבת גם כיום בפני שינוי מתמיד, טרנדים עדכניים ודפוסי צריכה חדשים משנים את פניה אך בד בבד יוצרים שילובים חדשים. קהלים עירוניים וצעירים מוצאים כיום בית לא בבית התה הנושנים, אלא בבתי קפה בעלי אווירה בין לאומית. עם זאת, כדרכו של עולם, התרבות הסינית משתנה כתוצאה מחדירה מבחוץ, אך משנה את הזר למוכר ולמקומי, וגם בסטרבאקס עדכני בשנגחאי ימכרו, ואולי בעיקר, תה שחור צונן עם חלב, פו אר עם פלחי תפוז, או וולונג בתוספת קצפת ופניני טפיוקה, כהוכחה ליכולתה של התרבות הסינית להשתנות ובתוך כך גם לשנות, גם כאשר מדובר, בסתם כוס תה.
