יוננאן הוא אחד מן המחוזות האהובים עלינו בסין, ואולי אף בתבל כולה. באוויר ההרים הצח שבה, במרחבים המרשתים אותה ובירק שבו היא טובלת, יוננאן היא מחזה יחודי בארץ דחוסה ועמוקה כמו סין. אוחזת בגיוון אקלימי יוצא דופן בקנה מידה עולמי, וטומנת בעמקיה פסיפס אתני יחודי בעושרו, יוננאן היא מקום שרב הנסתר בו על הנגלה, באופן שבהחלט מצדיק ביקורים חוזרים לשם גילוי, מחקר ולימוד. אחד מן העמים המעניינים והחשובים השוכנים ביוננאן הם בני באי.
כאחד מכשני תריסר עמים המרכיבים את אוכלוסיית יוננאן המודרנית, בני הבאי מחשיבים את יוננאן לביתם היחיד, ולמעשה רואים בעצמם את בעלי הבית האמיתיים של היהלום הירוק של סין. דוברים שפה סינו-טיבטית ואוחזים בפולחן אבות ייחודי המושפע גם מפרקטיקות דאואיסטיות, בודהיסטיות ואחרות, הבאי הם עם עתיק עם נוכחות ארוכת שנים בעמקים המרכזיים של צפון מערב יוננאן, ועמק דאלי, מולדתם ההסטורית היה בעבר מרכזה של ממלכה אדירה וחזקה שניהלה יחסים מורכבים של ידידות, סחר ולוחמה לא רק עם הרמה הטיבטית, אלא גם עם התרבות הסינית החזקה שלצידה.
לאחר סיפוח יוננאן וצירופה למדינה הסינית במאה ה-13, שקעו בני באי לשגרה נעימה של חיי מסחר, חקלאות ומלאכה וגם היום הם ניכרים בכשרונם הרב בגידול תבואה וירק, מסחר מקומי, ומלאכת יד. מכל המלאכות בהם עוסקים כיום בני באי, מצורפות כסף, חרשות נחושת וגילוף, בעיקר ידועים הם כבנאים מעולים. מלאכת הבניה של בני באי מצטיינת בקווים נקיים, חוזק מבני רב ואלגנטיות קפדנית, והיא מיוצגת בעירות הסטוריות רבות בצפון מערב יוננאן, בינהן בעיר העתיקה המפורסמת של ליג’יאנג.
יכמבנים אחרים במסורת הסינית והטיבטית, הבניה הכפרית והעירונית של בני באי מתאפיינת בהתבססותה על חצרות סגורות המאפשרות מידה רחבה של אינטימיות לבני הבית. המבנים המבוססים על אבן גרניט מסותתת בקפדנות, אבני גויל, רעפי הגנה מצפחה וטיח גבס הם מן הטובים בסוגם, ופעמים רבות מעוטרים לעייפה במוטיבים צמחיים, ציורי נוף, קליגרפיה סינית ושאר מוטיבים שמקורם בפולקלור המקומי והסיני.
אחד מן המקומות הטובים ביותר להתרשמות מהאדריכלות המסורתית של בני באי היא העיירה הקטנה שיd’ואו שמצפון לדאלי. כמרכז התרבותי והמסחרי של בני באי, עמק דאלי ואגם ארחאי האדיר שבמרכזו שמשו כבירתם של בני באי מזה מאות שנים, בעוד שמרכזיות העמק לתעבורת דרכי המסחר שבין דרום מזרח אסיה לטיבט לסין גופא הביא לו שגשוג כלכלי אדיר במהלך הדורות. העושר הרב שצברו בידיהם משפחות הבאי, ויהיו הם סוחרים, פקידים מקומיים או בעלי מלאכה ניכר מאוד בבניה העשירה ובפרטיה.
ממרבית הבניינים ששרדו בשיג’ואו הם מתקופת צ’ינג המאוחרת (מאות 18-19), ורבים מהם שייכים למספר מן המשפחות ההסטוריות החשובות ורבות הכח של גדות אגם ארחאי. מן הכתובים ועדויות שבעל פה אנו יודעים כי בתקופה זאת, שיז’ואו היתה מרכז מסחרי משני של העיר העתיקה של דאלי, והתקיים בה גם סחר ער במוצרי מלאכה כגון עץ מגולף וכן תעשיית כלי נחושת רקועים המיוחדת ליוננאן עד ימינו, ושנמכרה במחירים יפים בכל רחבי יוננאן. תעשייה אחרת המיוחדת כיום לכפרי דאלי והאזור היא מלאכת בדי הבאטיק הכחולים האופיניים למקום. הבאטיק הכחול היחודי לדאלי מתבסס על בתי כותנה ופשתן הנקשרים באופן מושכל לשם יצירת דוגמא, והנטבלים אחר כבוד בתמיסה העשוייה מסורתית מצמח הבן לאן (Isatis tinctorial 菘藍), כאשר לאחר הייבוש והתרת הקשירה יפגינו הבדים את הדוגמא הנבחרת. טכניקת עשיית הבאטיק הגיעה לדאלי ככל הנראה על גבי פרסות שיירות המסחר העושות דרכן מבורמה, תאילנד ולאוס, ונטמעה בתרבות בני באן עד כי כיום היא נחשבת למלאכת יד מקומית לכל דבר, וכמו יסודות תרבות אחרים המקומיים ליוננאן כגון הבודהיזם, הקדרות המקומית והתאטרון המקומי מהווים דוגמא ניצחת להיותה של יוננאן צומת מרכזי בליבה של אסיה, ונתיב תנועה תרבותית רבת עוצמה מצפון לדרום וממזרח למערב.
הליכה רגלית רגועה בסמטאות שיגו’או והכפרים השכנים לה היא מסע אדריכלי מענג של שערי לבנים מגולפות, אריחים מיוחדי צורה, ציורי קיר עשירים ושימוש מושכל ואיכותי באבן, חימר שרוף, גבס ומכחול, תזכורת מסחררת להסטוריה התרבותית העתיקה של בני באי, ושל יוננאן עצמה, ולזמנים רחוקים בה היתה מרכז בין אזורי, שוקק ונישא, צח אוויר ורווי אווירה בתלוי בין שמיים לארץ, ובין הר לענן.