תמונה אחת שווה אלף מילים – הנזיר והחתול

אפשר לדמיין בראש את המשל הסיני העתיק שמתחיל במשפט הזה ומסתיים בפיסת מוסר השכל לגבי העולם והאדם. אבל לפעמים המציאות עולה על כל דימיון וההגות הפילוסופית סובבת אותנו אם רק נסכים להעיף מבט. את הנזיר החביב שבתמונה הכרנו לפני כמה שנים בעת ביקור באחד האתרים המרשימים והמפתיעים בסין – מערת וילון המים שבחבל גאנסו. הסיפור המקסים והמיוחד של המקום הזה מרגש אותנו כל פעם מחדש, כמעט כמו לשבת ברגע של שקט נפשי עמוק עם נזיר דאואיסטי וחתול מדושן עונג. אה, כן… ויש גם מים קדושים בסוף, ממליצים לקרוא הכל.

למערת וילון המים אנחנו מגיעים בטיול שלנו לשערי דרך המשי בצפון מערב סין. בשלב זה של הטיול אנחנו נמצאים כבר קרוב מאוד ליעד הנכסף של ההולכים בדרך – ס’יאן, בירת הקיסרות הסינית העתיקה שבלב סין. לאחר שחצינו את המדבר, שם פגשנו תרבויות נוודים עתיקות; ולאחר שעלינו להרים הגבוהים, שם פגשנו את הבודהיזם הטיבטי במלוא אונו; לבסוף אנחנו מגיעים אל לב ליבה של התרבות הסינית. דווקא כאן, רגע לפני שאנחנו מגיעים לס’יאן, אנחנו יכולים להבין לפתע את אחד המרכיבים ביותר של התרבות הסינית העתיקה – היכולת לשלב פילוסופיות ודתות שונות ומגוונות תחת קורת גג אחת.

הדבר הבולט ביותר באתר הנפלא של מערת וילון המים הוא דווקא הגיאוגרפיה. את הנסיעה משער הכניסה (שבימים אלו ממש בונים אליו כביש רחב ונוח) ועד לאתר עצמו, מלוות גבעות מרשימות. הסלע המיוחד, שצבעו חום אדמה חזק, עוצב לאורך אלפי השנים על ידי רוחות ומים. התוצאה היא גבעות חומות-ירוקות, עגולות וחלקות, עם נקיקים ונציבי סלע מזדקרים מפוזרים להם בין לבין. בין הגבעות עובר לו נחל קטן ולרוב אכזב, וגם הדרך שבה הלכו רבים כל כך לכיוון עיר הבירה ס’יאן. ההליכה בתוך הנקיק המרהיב והשקט משרה על ההולך בו אווירה של קדושה כבר מהרגע הראשון.

אין כל ספק שהדבר המרשים ביותר באתר הוא הפסל החצוב הענק של הבודהה שאקיאמוני. בגובה 40 מטר, הפסל שנבנה במאה ה-6 לספירה היה מהגדולים ביותר בזמנו וללא ספק מהמרשימים ביותר. הפסל עצמו השתמר מעולה, כולל הפסלים והעיטורים שמסביבו. משערות ראשו של הבודהה, פרחי הלוטוס בידי הבודהיסטוות, דרך הקדושים השונים וחיות הבר שסובבות אותם ועד הפעמונים וציורי העננים – הפסל המרשים מיד שובה את העין. מעבר ליופי יוצא הדופן של הפסל, יש גם סיפור מעניין וחשוב. את הפסל בנו שליטי שושלת ג’ואו הצפונית, שמוצאם לא היה חאני (כלומר סיני) אלא מעמי הערבות שבצפון מערב. בתקופה של חולשה במרכז הסיני, שושלות אלו השתלטו על חלקים מרכזיים בסין, כולל אזורי לב ליבה של התרבות הסינית. בכדי לתת לגיטימציה לשלטון שלהם, השליטים הזרים הציגו עצמם כנציגי הדת הבודהיטסית, שיוכלו להביא מזור לסבל האנושי. אחת הדרכים לעשות זאת, הייתה בהקמת פסלים גדולים של הבודהה, מקדשים ועוד. אמנם המיקום היה קרוב מאוד לבירה וחשוב, אבל למה לבנות פסל כזה דווקא בנקיק הקטן הזה?

וכאן אנחנו מגיעים לסיפור של מערת וילון המים. מי שיצליח להוריד את עיניו מהפסל המרהיב ולהעיף מבט לכיוון דרום, יזכה לראות מראה מיוחד (אם אין ערפל כמובן). מתוך הגבעות היפות מתרוממים להם כמה נציבי סלע גדולים, שיוצרים מראה של כף יד פתוחה עם אצבעות מורמות. בתוך כף היד ניתן להבחין בגג משלוש של מקדש בודהיסטי – זהו מקדש מערת וילון המים. בתרבות הסינית, מערת וילון המים הייתה מקום מושבו של סון ווקונג, מלך הקופים המופלא מהרומן “המסע למערב”. ברומן מסופר כיצד ווקונג, לפני שהפך לתלמיד ומלווה של הנזיר, עלה לגן העדן ועשה שם צרות צרורות. כמוצא אחרון, התבקש הבודהה לתפוס ולהרגיע את ווקונג. הבודהה החליט לעשות התערבות עם הקוף – אם ווקונג יצליח לברוח למקום שהבודהה לא ימצא אותו, הוא יקבל תואר בודהה וישכון לנצח בגן העדן; אם לא, ווקונג יהיה חייב לחזור לעולם הרגיל. ווקונג נענה ומיד השתמש ביכולת שלו לקפוץ למרחקים אדירים כדי לברוח. הוא קפץ וקפץ עד שהגיע למקום שבו ראה חמישה עמודים אדירים, אותם הוא חשב לעמודים שמחזיקים את העולם. מכיוון שחשב שהגיע לקצה העולם וניצח, הוא החליט להשאיר סימן כדי להוכיח את יכולותיו – הוא הטיל את מימיו מתחת לאחד העמודים וחרט את שמו. לאחר מכן חזר ווקונג אל הבודהה והכריז על ניצחונו; הבודהה פתח את ידו והנה מתחת לאחת אצבעותיו הייתה בריכת מים קטנה ולידה הכתובת “ווקונג היה פה”. אז הבין ווקונג את טעותו – העולם כולו הוא כף ידו של הבודהה – וניסה לברוח. הבודהה הפך את ידו על ווקונג, שינה אותה להר והשאיר את ווקונג תחתיו.

והנה, באתר מערת וילון המים, הר שצורתו כף יד פתוחה ומתחת לאחד מ”אצבעות” היד נובע מעין קטן (השתן של ווקונג, זוכרים?). ואולי בגלל הסמליות הזו בחרו השליטים של ג’ואו ונזירים בודהיסטים להקים מקדש ופסל מרשים דווקא שם. הנביעה הקטנה שבתוך “כף היד” הפכה ללב המקדש, המקום הקדוש והחשוב ביותר בו. עם הזמן, נטשו הנזירים הבודהיסטים את המקדש, בעיקר בגלל תקופות בהן נרדפו על ידי שלטונות הקיסרות. אך חשיבותו התרבותי של המקום נשתמרה ואת הבודהיסטים החליפו נזירים דאואיסטים. הדת הדאואיסטית התפתחה מתוך הפילוסופיה בעלת אותו השם, בעיקר כמענה “סיני” לעלייתה של הדת הבודהיסטית שמקורותיה “זרים”. אך הנה במערת וילון המים, דווקא הקרבה וההרמוניה בין הדתות, בין זרים וסינים ובין תרבות עתיקה למיתולוגיה הופכת לאחד המקומות המעניינים והיפים בכל סין. ושם, באחד הביקורים שלנו, הזמין אותנו אחד הנזירים הדאואיסטים לשתות מים נפלאים מהמעין הבודהיסטי הקדוש, שבו לפי סיפור סיני הטיל קוף אגדי את מימיו כדי לנצח את הבודהה בהתערבות. אחר כך ישבנו, בשקט ובשלווה – יחד עם חתול (חתול שאינו אלא חתול, כמו שאומר לאו דזה) – שתינו תה חם, וללא צורך במילים כלל הרהרנו בעולם ומלואו ובתוך עצמנו פנימה.