בעולם המשתנה תדיר, במסגרתו אורחות החיים של כה רבים מתושבי העולם חוות טלטלה מסעירה ואחוזת תזזית, הקשר בין העולם הישן שהיה, לזה החדש ההולך ונבנה, נראה לעיתים כתלוי על חוט דקיק ושביר מאין כמוהו. בסין המודרנית, מדינה המייצגת אולי את טלטלות המודרנה יותר מכל מקום אחר עלי אדמות, נדמה כי הקשר הנמתח בין העבר העשיר להווה המשתנה בקצב מסחרר, עומד בפני מבחנים ממשיים באופן יומיומי ולכל אורכה של החברה הסינית על גווניה הרבים. אולי לכן אנחנו אוהבים כל כך מלאכות שונות ומשונות.
כתרבות חקלאית, יצרנית ומאורגנת להפליא כמעט משחר הווסדה, סין היוותה את המוקד התעשייתי החשוב בעולם לאורך רוב רובה של ההסטוריה שלה, ובעוד שמוסדותיה הריכוזיים של סין אפשרו במידה רבה את זרימתו של עושר חומרי בתוך ומחוץ לגבולותיה של ממלכת האמצע, היו אלה העושר האקלימי והגאוגרפי של סין, העמלנות הסינית הידועה, והלכידות התרבותית היחסית של תרבותם שאפשרו לסינים ליצור תרבות חומרית עשירה כל כך בחומרי גלם ובידע העיבוד שלהם, תוך הגעה לפסגות ניכרות מבחינת גימור, גיוון ואסתטיקה.
ממשי ופורצלן לגילוף ירקן וכלי לכה מבהיקים, מארכיטקטורת עץ ועיבוד מתכות לרקיחת יין ותורות בצק מעודנות, ריבוא הדברים שיש לסין להציע הם ביטוי לעושר, ליכולת המצאה, שיפור ושימור שהם תולדה של דורות של אנשי ידע ואנשי כפיים. המלאכות השונות, אלו ששרדו, ואלו שאבדו לנו בתהפוכות ההיסטוריה, הן גם לעולם אינן ביטוי של חזותן הפיזית בלבד. הן תוצר של מערכת מורכבת של יחסי אנוש, מבנה חברתי ומארגים עדינים של זרימת ידע טכני, רעיונות מופשטים והיכולת האנושית לפרוץ את גבולות הקיים ולהמציא את החדש מתוך הישן.
סין של מאה השנים האחרונות, כאמור, אולי אחת מן התרבויות שטלטלו את עצמן יותר מכל אחרת במהלך המצעד הארוך והכאוב אל עבר המודרנה, וזאת בעודה פושטת ולובשת צורה ומקלפת מעצמה את מלבושי העבר, איבדה כנראה לא מעט ממורשתה היצרנית המסורתית וזאת כתשלום הכרחי לעיתים על צמיחתה אל עבר המודרניזציה המיוחלת.
עם זאת, אם בחסות כוחות השוק ואם בשל איתנותה של המסורת, לפחות לכמה מיני מלאכות ישנה עוד תקווה. לטקסטיל מסורת ארוכה בסין, ובעוד שתרבות המשי היא הידועה והחשובה ביותר מבחינות רבות, לסין ישנה מסורת שימוש ארוכת שנים באריגים אחרים כגון פשתן, כותנה ואף צמר, ואלה נלוו לתעשיות מקבילות כגון יצור כלי אריגה, צבעות, רקמה, שזירת זהב ואחרים.
עבודות הבטיק של מחוז יוננאן, המיוחדות לאיזור דאלי שבצפון מערב המחוז, מיצגות לא רק מכלול של ידע אומנותי וטכני, אלא גם הבטים של סחר בין אזורי, ואת המגוון התרבותי המסחרר של מחוז יוננאן בכללו. בני באי, עם סינו-טיבטי השוכן במספר עמקים פוריים ברחבי דרום מערב סין, ובמיוחד באגן אגם אר חאי, ידוע הסטורית לא רק בהיותו קבוצה חקלאית מוכשרת, אלא גם כעם המצטיין בבעלי המלאכה המצויינים שבקרבו, בהם גלפי עץ, חרשי כסף, אדריכלים ששמם יצא למרחוק וכאמור, כאורגים וצבעי בדים משכמם ומעלה.
בד הבטיק המקומי של עמק דאלי, המיוצר במיוחד במספר כפרים השוכנים מצפון לעיר העתיקה הנושאת את שמו, אמנם אינו מקומי לחלוטין לאזור, ונראה כי הובא לאיזור יוננאן על ידי בני באי ממסעותיהם הרחוקים לדרום מזרח אסיה, אך עם השנים ספח השפעות מקומיות ואזוריות והפך לאבן יסוד של מערכת מלאכות היד העשירות של בני באי, ויוננאן כולה.
כבדי בטיק מקבילים מאזורים אחרים, הבטיק הכחול של יוננאן מבוסס על אריג כותנה הנקשר בטכניקה מסובכת למדי, וזאת על מנת ליצור קפלים הדוקים בבד, החסינים לחדירת הפיגמנט במהלך תהליך הצביעה. קשירת הבד הגולמי לוקחת לעיתים שעות וימים ולא נדיר לראות רוכלות רבות בשוק או בחנויות מקומיות אשר מקדישות זמן בכל שעת כושר לשם יצירת הדוגמא הסבוכה.
כך, לאחר מאמץ רב ודקדקני, הופכת יריעת הכותנה הרחבה למשהו שלא ניתן אלה לתארו כיצור דמוי דיונון בד ופשוט זרועות. את חיית הים המשונה הזאת יטילו גברי המשפחה לחבית עץ מלאת מים צבועים, המבוססים מסורתית על פיגמנט המופק על ידי התססת חלקים שונים מצמח האיסטיס, אם כי לעיתים נעשה שימוש בצמח האינדיגו שמקורו בהודו, ולמרבה הצער כיום, על ידי שימוש בצבעים סינטטים חזקים העמידים יותר, זולים יותר והמושכים את העין יותר מאשר הצבענים המסורתיים בהם היה נעשה שימוש בעבר.
לאחר השרייה נאותה בתמיסת הצבע, ישלפו תמנוני הבד המוכחלים מחבית העץ, יותרו מכבלי הקשרים החונקים את דוגמתם ויפרשו ליבוש בשמש, תוך חשיפת הדוגמאות המרהיבות שנוצרו על פניהם כתוצרה מהגבלת הצבע על ידי מלאכת הקשירה המדוקדקת.
בעוד שבעבר בדי הבטיק הכחולים של יוננאן שמשו בעיקר לעשיית מלבושים וחפצי יום יום שונים, עליית התיירות המקומית והבינלאומית בשרה דווקא תקופת שגשוג משמעותית לתעשיית האריגים של בני דאי, כאשר שכתעשייה ביתית, המובססת על משקי בית קטנים בעיקרה היא סיפקה ומספקת פרנסה גם לנשים וגברים בגילאים מתקדמים שאינם מסוגלים עוד לשמש בעבודה חקלאית מאומצת ותורמת לכלכלת המשפחה. הפיכת בדי הבטיק של בני דאי לשם דבר ברחבי סין כולה כחפץ המייצג את תרבותה המקורית כביכול של יוננאן, הביא לפיתוח קווים שלמים של מוצרים חדשים העושים שימוש בבדי הכותנה הצבועים ובדגמים המורכבים והמרהיבים שעל פניהם, ואלה, מנעליים ועד שמשיות, מתיקים ועד וילונות מככבים בשווקי התיירות של דאלי וזמינים לרכישה ברשת הסחר המקוון הרותחת של סין כולה.
בדי הבטיק הכחולים של דאלי, מלאכה עתיקה שמקורה בארצות רחוקות אך שהפכה לבת בית בידי ידיהם המוכשרות של בני באי, הן דוגמא יפהפיה לכוח ההשרדות של מלאכת יד מסורתית תחת תנאי השוק התוססים אך הקשוחים של סין המודרנית. בעוד שכמוצר צריכה הדורש מיומנות נרכשת אך פשוטה יחסית, סיכוייה היו אולי מראש טובים יותר בהשוואה למלאכות יד אחרות, היא עודנה מדגימה את הקשר הקוסם שבין איזור ותרבות, מסורת ומבנה משפחתי, מסגרת העברת טכנולוגיה טכנית ובוטנית וכן ליכולתו של ידע להשתמר ולעבור מדור לדור ממשפחה למשפחה, ולאפשר את שימורן של פינות קטנות של מסורת למרות, ואולי בשל, כוחות השוק המודרני, ולשמר במעט את התקווה, כי ייתכן ויש חוטים, שלא יקרעו לעולם.
