מעבר לכל התה והאורז הזה, סין היא ממלכה של אטריות.
ברור וידוע כי אטריות הן מאכל משובח ומקובל ביותר ממטבחי ויאטנם ויפן, דרך בתי תה אוזבקים ועד מסעדות רומאיות עטורות שבחים, וכן ידוע כי מימי מרקו פולו ניטש הויכוח לגבי מי באיזה צד של אסיה למד להרתיח בצק במים וליצור רצועות חמימות ואוהבות רוטב. הויכוח אולי טרם הוכרע סופית, אך לפחות בגזרת הקדמונים יש לנו מעט רמזים.
לפני כעשור נמצאו בחפירות ארכאולוגיות במעלה הנהר הצהוב אטריות קדומות שככל הנראה מיישבות את הפולמוס על מקור המאכל הבצקי הלז. האטריות האבודות נמצאו בשכבות שגילן כארבעת אלפי שנים, ובכך מיצבו את מעמדן כלוקשן העתיקים בעולם. חומר הגלם ממנו הוכנו האטריות הם שני מיני דוחן, שהיו מקור המזון החשוב ביותר בתרבויות סין העתיקות, וזאת טרם הגעת האורז מן הדרום, וחדירת החיטה מן המזרח התיכון ומרכז אסיה סביב האלף השני לפני הספירה.
מאז החליפו שני הדגנים האצילים הללו את הדוחן כחומר גלם באופן כמעט מוחלט, ויצרו גלקסיה של צורות הכנה ומרקמים ביקום האטריות הסיני, כאשר לכל אזור בסין המנות האופייניות לו.
הבאנו כאן כמה מן האהובות עלינו.
ז’ה ג’יאנג מיאן 炸酱面 (תרגום חופשי: “אטריות ברוטב מטוגן”).
מנת אטריות זו,הדומה מעט בסגנונה לבולונז איטלקי, נפוצה בעיקר באזור צפון מזרח סין ובייגי’נג מאופיינת בטעם אומאמי חזק שמקורו בממרח הסויה המותסס והמומלח שבמרכזה. לרוב נהוג גם להוסיף לרוטב בשר חזיר או בקר קצוץ, אך טעמנו גם גרסאות צמחוניות טובות עם פטריות כתחליף בודהיסטי הולם.
אר סי (饵丝) אטריות אורז יוננאניות
סוג אטריות אהוב ועממי מחבל יוננאן שבדרום מערב סין.
בהתאם למיקומה, משופעת יוננאן בסוגים שונים של אטריות העשויות אורז במקום החיטה הנפוצה יותר בצפון. ככל האמור ביוננאן לרוב נהוג לציין את אטריות ה”מעבר לגשר” המוערכות יתר על המידה, או את האטריות הקרות של איזור דאלי המתובלות בפלפל חריף ורוטב על בסיס תמרינדי, אך דווקא אטריות האר סי הפשוטות, המוגשות במרק צח, מתובלות בכוסברה, בצל ירוק, בוטנים ומעט חומץ שחור הן לפעמים כל מה שצריך בכדי להתאושש מהליכה בהרים המרהיבים של יוננאן.
ט’וקפה
צפונה מעמקי יוננאן המוריקים ובמעלה דרכי המסחר המתנחשלות במעלה הרמה הטיבטית מתחלף הנוף, ואיתו האקלים. ההרים הופכים מרובים וחדים יותר והאוויר דליל וקר. הט’וקפה היא הגרסא הטיבטית למרק האטריות הנפוץ כמעט בכל תרבות באסיה ומעבר. לכאורה מדובר במנה פשוטה מאוד ואפילו גסה בהשוואה למרקים המעודנים של המזרח, אך בהתחשב בתנאי המחיה והאקלים של הרמה הטיבטית, מדובר במנה המושלמת. נזיד עשיר בירקות בהתאם לנמצא במטבח, ובו משמשים תפוחי אדמה, עגבניות, סלרי, או ירוקים אחרים כבסיס בו צפים ריבועי אטריות מעשה עבודת יד, לרוב בלווית פיסות קטנות של בשר יאק, (אך אפשר לבקש גם בלי.) הט’וקפה היא דוגמא יפה ליכולת של תרבויות להעשיר אחת את רעותה במרכיבי מזון, גידולים חקלאיים ושיטות הכנה שהופכות כל רצף גאוגרפי לרשת ארוגה היטב של השפעות ויחסי חליפין.
拉面 לה מיאן
עוד צפונה מבתי האטריות הקטנים של העיירות הטיבטיות, ובמורד הנהר הצהוב נמצא מפתנו של מסדרון גנסו, נתיב קדום של דרכי המשי המשופע במוסלמים סינים- חווי, הידועים כעושי האיטריות הטובים בסין, וגם הם מתמחים בעשיית אטריות חיטה בשלל צורות ורטבים. במיוחד ידועים החווי באטריות המתוחות ביד שהם מומחים בעשייתם. את גוש האטריות הנלוש היטב מושכים ומותחים בשימוש בכח הזרוע המשולב בדפיקות קצובות על משטח הלישה וזאת על מנת לייצב את האטריות בטרם יושלכו לקלחת המים הרותחים לבישול בן כמה דקות בודדות. העיר הידועה ביותר באטריות אלו היא לאנג’ואו, בירת חבל גנסו, ומסעדות של “אטריות מתוחות של לאנג’ואו” נפוצות כיום בכל ערי סין. האטריות המתוחות ביד, או לה מיאן בשמן הסיני, התפשטו למזרח ומערב והעניקו את שמן לראמן היפני כמו גם ללאגמאן האויגורי הידוע של מרכז אסיה, והן דוגמא מאלפת ליכולת של גושי בצק ריחניים לנדוד ממטבח למטבח אם רק נעשו בידיים הנכונות, ומהחומר הנכון.
