חג ניקוי הקברים, הידוע בשמו הסיני צ׳ינג מינג (Qingmingjie 清明節), הוא אחד החגים החשובים והיפים בלוח השנה הסיני. החג קשור בקשר הדוק לאחד הערכים המרכזיים בתרבות הסינית כולה – כיבוד האבות. מושג זה, שמקורותיו נעוצים הרחק בתרבות הסינית העתיקה, מהווה חלק מרכזי בפילוסופיה הקונפוציאנית ובכלל בתרבות הסינית. המשמעות של כיבוד האבות היא בקשר המשפחתי בין הדורות – בין עם מדובר על דאגה של בנים (ובנות) להוריהם; ובין אם מדובר על הפולחן שעושים הדורות החיים לדורות שחלפו מן העולם.
פולחן האבות, ניתן לומר, הוא בעצם לב ליבה של הדת העממית הסינית. גם היום ניתן למצוא כמעט בכל בית אחוזת פולחן אבות – בערים מדובר בדרך כלל על פינה קטנה בבית (בבית הקברות יש מצבות); בכפרים מדובר ממש על אחוזות קבר מעוצבות, עם קברים של דורות המשפחה הקודמים. לפולחן האבות מועדים וטקסים שונים, אך חג ניקוי הקברים הוא אולי החשוב ביניהם – ביום זה באים בני המשפחה לקברי אבותיהם ואמותיהם, מנקים ומסדרים את הקברים, מקיימים טקס קצר ומשאירים מנחה לאבות. השתתפות בטקס כזה היא לקיחת חלק ברגע אינטימי, חשוב ומסורתי מאוד בתרבות הסינית ומייצר תחושת קרבה אמיתית בין המשתתפים בו.
בשנת 2016, היה לי העונג הגדול ללמוד כחלק מקבוצת לימוד לתואר שני בהיסטוריה סינית באוניברסיטת בייג’ינג. במסגרת הלימודים, הייתה לנו קבוצת למידה לתלמידי תואר שני ודוקטורט שעוסקים בשושלת סונג (Song 宋, 960-1279). הקבוצה הייתה מורכבת מכ-8 תלמידים סינים, תלמיד אחד יפני ותלמיד אחד ישראלי (אנוכי הקטן). המורה של הקבוצה הייתה אחת ממרצות ההיסטוריה המוכרות והנחשבות ביותר בהיסטוריה של סין הקיסרית בכלל ושל סונג בפרט. מדי שבוע היינו נפגשים, קוראים פרק מספרי ההיסטוריה של סונג ומנהלים דיון מעמיק. מעבר לפן הלימודי, לקבוצת הלימוד היה גם פן חברתי – התלמידים הסינים היו נפגשים ולומדים יחדיו כמעט באופן קבוע. מפעם לפעם הקבוצה הייתה יוצאת גם לאירועים חברתיים, ולשמחתי הרבה הוזמנתי למפגשים אלו כאחד מהחבר’ה. ההיכרות עם הקבוצה, גם דרך אירועים חברתיים וגם דרך לימוד ההיסטוריה, נתנה תחושה של חברות אמיתית והיכרות יותר עמוקה עם התרבות והחברה הסינית.
באותה שנה, במהלך חג ניקוי הקברים, יצאנו יחדיו כל הקבוצה לערוך טקס בקברו של אביה של המורה. נפגשנו בשעת בוקר מוקדמת בשערי האוניברסיטה ועשינו את דרכנו לבית הקברות הגדול שנמצא בפאתי בייג’ינג מצפון מערב. זה היה יום אביבי יפה ובהיר, מהימים המדהימים האלו של תחילת האביב אחרי החורף הארוך, ימים בהם בייג׳ינג במלוא הדרה הופכת לאחת הערים המופלאות בעולם. בית הקברות הגדול, שמשרת את העיר הענקית, נמצא ממש קרוב להרים שעוטפים את בייג׳ינג. באותו היום ההרים זהרו בירוק האביבי שלהם ונתנו תחושה מפתיעה של שקט ושלווה. הכניסה לבית הקברות הייתה עמוסה אנשים שהגיעו לקיים את מנהגי החג ורוכלים שמכרו שלל כלי טקס – ניירות לשריפה, נרות, זיקוקים, קטורות, כלי ניקוי ועוד ועוד. נכנסנו יחדיו לתוך בית הקברות ועשינו את דרכנו אל הקבר. בית הקברות המלא עצים וצמחים, עם ההרים ברקע, לקח אותנו לרגע מהעיר הסואנת הרחק לטבע ואחורה בזמן.
בעודנו מהלכים בבית הקברות, זכיתי לסיור מודרך בין הקברים השונים – סופרים, פוליטיקאים, אנשי רוח ועוד דמויות חשובות מההיסטוריה (הקרובה יחסית) של סין קבורים שם. ליד כל קבר סיפר מישהו סיפור קטן, איזה זכרון או פרט מעניין. מסביבנו משפחות רבות הסתובבו בין הקברים בדרכם לניקוי קברי אבותיהם, כאשר אני הזר היחיד המהלך לו בין הקברים… בהחלט חוויה מעניינת וייחודית. לבסוף הגענו לקבר של אביה של המורה, שם הצטרפו אלינו קבוצת תלמידים של שושלת ליאו (Liao 遼, 916-1125), שהוא נחשב לגדול החוקרים של תקופה זו בסין. ראשית כל, מספר תלמידים ניגשו וניקו את הקבר – טאטאו את האבק והחול, ניקו במים וסבון, ניגבו וסידרו את סביבת הקבר (או יותר נכון מצבה, אין מקום לקברים של ממש בגלל העומס). אחר כך, התקיים טקס יפה וארוך למדי – המורה דיברה על אביה ועל ילדותה בתקופות לא פשוטות בסין; תלמידים ותיקים שלו דיברו על היותו אחד מהמורים המרשימים והמיוחדים ביותר; חברים ובני משפחה אחרים הוסיפו עוד פרטים וסיפורים. כאשר סיימו לדבר, הגיע הזמן למנחות – תלמידים הניחו ספר שהוצא לאחרונה והוקדש לו; בני משפחה הניחו מזכרות וכלי טקס שונים; אחרים רק עמדו מול הקבר ואמרו מילה או שתיים. בסוף הטקס, נשארנו עוד בבית הקברות ושוחננו בינינו עוד זמן מה בחברותא נפלאה. בשעות הצהריים המאוחרות עזבנו את בית הקברות וחזרנו אל העיר ואל העכשיו.
בשעות הערב, לאחר שסיימו הכל את הטקסים השונים בבתי הקברות ובאחוזות פולחני האבות, התמלאה העיר במדורות קטנות בפתחי הבתים וברחובות (איפה שמותר כמובן…). במדורות הקטנות האלו אנשים שורפים ניירות המדמים מתנות שונות ומשונות – כסף נייר, מכוניות נייר, בתי נייר, מטילי זהב מנייר ועוד. הרעיון הוא שעל ידי השריפה עולות המנחות ומגיעות לאבות שבשמים – ואז אלו מרוצים ודואגים לבני המשפחה. בעבר המנחות היו אמיתיות, אך עם הזמן עברו להשתמש במתנות ״כאילו״ עשויות נייר. למרות שהמנהגים השתנו, היום האביבי היפה הזה יחד עם הטקסים המיוחדים והאווירה החגיגית מסביב, נתנו גם אם לכמה שעות חיבור לתרבות ולמסורת הסינית בתוך הרעש הבלתי פוסק של בייג’ינג. באופן אישי, החוויה של לקחת חלק בטקס מיוחד שכזה השאירה אצלי חותם חזק מאוד ותחושת קרבה אמיתית לתרבות הסינית המסורתית. בכל פעם שאנחנו מגיעים לסין בתקופה הקרובה לחג ניקוי הקברים (מי ייתן ובשנה הבאה זה יקרה שוב), אני נזכר ביום הנפלא הזה ומעלה חיוך קטן על שפתי.
נהניתם? מוזמנים לחלוק איתנו את הסיפור לשכם – שלחו לנו תמונה וטקסט (עד אלף מילים) על הטיול שלכם בסין או באסיה בכלל – midpath.travels@gmail.com. מדי שבוע נפרסם סיפור אחד, מדי חודש סיפור אחד יזכה בפרס נחמד! עוד בסדרה: הנזיר והחתול, מפגש מיוחד בסואופו, הג’יאודזה המושלם
